פרק ח

נזקין בין רכוש הדיוט להקדש

המשנה (לז:) פוטרת בין בשור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ובין במקרה ההפוך. המשנה לומדת דין זה מהאמור בעניין נגיחת שור תם:

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת (שמות כא לה) - "רעהו" ולא הקדש.

בגמרא מובא, שדעה זו שבמשנה, חולקת על ר' שמעון בן מנסיא, לפיו אמנם שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור, אך שור של הדיוט שנגח שור של הקדש חייב נזק שלם גם בתם וגם במועד. ריש לקיש מסביר שטעמו של ר' שמעון בן מנסיא הוא שעקרונית כל שור שנגח היה אמור לשלם נזק שלם, והתורה מיעטה שור תם שישלם חצי נזק. ולא מיעטה תורה אלא בשור של הדיוט שנגח שור של הדיוט (רעהו), אך בשור של שהדיוט שנגח שור של הקדש נשאר הדין בעינו שחייב נזק שלם. כמו כן, העובדה שהתורה מייחדת דין חצי נזק בשור תם לנזק הדיוט בהדיוט, מלמדת שעל נזק תם של שור הקדש בשור הדיוט פטור (תוס' ד"ה "דאם").

המשנה (ט:) כותבת שדין תשלומי נזק שייך רק בנכסים שאין בהם מעילה. רש"י מסביר שהכוונה לפטור את המזיק נכסי הקדש, כמבואר לעיל. אמנם, הגמרא בהמשך (יב:) מבארת שהכוונה שהמזיק קדשים פטור רק אם מדובר בקדשים שיש בהם דין מעילה, ולא בכל סוגי הקדשים יש דין מעילה.

גבייה מבשר שלמים שהזיקו

בהמת שלמים היא דוגמה לקדשים שאין בהם מעילה ולכן חייבים לשלם אם הזיקו. בגמרא (יג.) מובאים דברי ר' אבא, הקובע שאם בהמת שלמים הזיקה, ניתן לגבות מבשרה בלבד, ולא מהאימורים, שכן האימורים הם החלקים שאינם נאכלים לבעלים, שכן הם אינם ממון בעלים, יש בהם מעילה ואין בהם דין נזיקין.

פשוט הוא שלא ניתן לגבות מחלק האימורים, שהרי קודש הוא. החידוש בדברי ר' אבא נעוץ בכך, שהניזק אף אינו גובה מהבשר כנגד האימורים. כלומר, אם יש לשלם חצי נזק מגוף הבהמה, אין הניזק גובה את כל חצי הנזק מחלק הבעלים (הבשר), אלא אנו רואים זאת כשני מזיקים שהזיקו וכל אחד מהמזיקים חייב על חלקו בנזק. הבהמה מורכבת משני 'חלקים', אחד (הבשר) של בעליה והשני (האימורים) של גבוה. בשר הבהמה מחוייב רק בחלק מתשלום חצי הנזק, ורק אותו ניתן לגבות מהבשר. שאר הסכום נזקף לחובת חלק הגבוה שבבהמה, אך כיוון שבממון גבוה אין דין נזקין (שהרי שור של הקדש שהזיק שור של הדיוט פטור), לא ניתן לגבות אותו כלל, אף לא מהבשר. (ועין לקמן פרק יב הלכה יט לגבי דין ריבוי מזיקים)

שור של הפקר שנגח

המשנה (ט:) מחייבת בנזק "נכסים מיוחדים [מלשון ייחוד, שמיוחדים ויש להם זיקה לאדם מסויים]". הגמרא (יג:) דנה בכוונת המשנה, ומסיקה על פי ברייתא, שהמשנה באה למעט נכסי הפקר מדין נזיקין. כלומר, אם הזיק שור הפקר ואח"כ זכה בו אדם אחר, לא ניתן לגבות ממנו, אף לא אם הזיק בנזק תם. בגמרא מובא גם פירושו של רבינא למשנה. רבינא מסביר שהמשנה ממעטת מדין נזקין שור שהופקר או הוקדש לאחר שנגח. רבינא מוסיף שדין זה נלמד מהפסוק:

[וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם] וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא כט)

ממנו לומדים שיש הקבלה בין שעת הנזק ("והמית איש או אשה"), ובין שעת ההעמדה בדין ("השור יסקל", עי' תוס' ד"ה "שנאמר"), ובשתיהן צריך השור להיות של בעליו. הגמרא מוסיפה ומדייקת מהפסוק, שעד גמר הדין, בו מוחלט על סקילת השור, צריך שיהיו לשור בעלים.

המאירי (ד"ה "שור") פוסק על פי הגמרא, שאם הקדישו לפני גמר הדין פטור, וכמו כן, אם הפקירו לפני גמר הדין, וקדם אחר ותפסו, פטור אף אותו אדם.

הרמב"ם לעומת זאת, מגביל את האפשרות להקדישו או להפקירו עד שעת ההעמדה בדין בלבד. ובין ההעמדה בדין לגמר הדין, אין ההפקר פוטר.

כמו כן חלקו הראשונים מה הדין אם הפקירו בעליו לאחר הנגיחה, וחזר וזכה בו לפני ההעמדה בדין. רש"י מפרש שלומדים מהפסוק, שצריך שיהיו לו בעלים אחד משעת נגיחה ועד שעת העמדה בדין, ולכן בנדון דנן פטור. לעומתו הטור פוסק שאם הבעלים חזרו וזכו בשור-חייבים.

השו"ע (תו ב) פוסק כרמב"ם, שיכול בעל השור להפקירו עד זמן ההעמדה בדין. ובהמשך (שם ג) פוסק כטור כנגד דברי רש"י.

הדין כשהניזק או המזיק הוא גוי

המשנה (לז:) אומרת, ששור של ישראל שנגח שור של גוי, פטור, ואילו שור של גוי שנגח שור של ישראל, משלם נזק שלם בין תם ובין מועד. בגמרא מובא הטעם לחוסר הסימטריה- שהקב"ה התיר את ממונם של הגויים לישראל כיוון שאלה אינם מקיימים את שבע מצוות בני נח המוטלות עליהם.

הרמב"ם לעומת זאת, מסביר את הדין בכך שמדובר בגויים שאינם מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה ולכן אנו דנים להם כדיניהם, ופוטרים את היהודי בעל השור המזיק. לכאורה משמע לפירושו של הרמב"ם, שאם מדובר בגויים שנוהגים לחייב אדם על נזקי בהמתו, הדין שונה, ויש לשלם גם כאשר שור של ישראל נוגח לשור של גוי.

השו"ע (תו א) פוסק כדברי המשנה, ואינו נותן טעם או חילוק.

מכר או הקדיש המזיק את שורו – שייכות הניזק בשור המזיק

כזכור, נזק שור תם נגבה מגופו. הגמרא (לג.) מביאה את מחלוקת התנאים לעניין שייכות הניזק בשור תם. ר' עקיבא סבור שמיד עם הנגיחה הופך הניזק להיות שותף ממש בשור המזיק, שהרי הוא משתלם חצי נזק מגופו של השור המזיק. ר' ישמעאל סובר שאין הניזק זוכה בחלקו בשור המזיק עד שיחייבוהו בי"ד, ועד אז הרי הנזק כחוב על המזיק, והשור המזיק שייך עדיין כולו למזיק. לפי זה, אם מכר או הקדיש המזיק את השור, לפי ר' עקיבא יש סברה שאין מעשיו כלום שהרי השור אינו כולו שלו, ואילו לפי ר' ישמעאל הדעת נותנת שמה שעשה עשוי. סוגיית הגמרא ממשיכה ומבררת את המקרים הללו לפי כל אחת מהדעות.

ר' נחמן פוסק שאפילו לפי ר' ישמעאל, אם מכר המזיק את השור לפני ההעמדה בדין, חוזר הניזק וגובהו מהלקוח. אמנם בד"כ אין גובים ממטלטלין, כיוון שאין להם פירסום שהם משועבדים, כאן כיוון שנגח השור, הדבר מפורסם ויש ללקוחות להיזהר שלא לקנות את השור מהמזיק.

ר' תחליפא מביא ברייתא הקובעת שלפני ההעמדה בדין, אם מכרו- אינו מכור, אך אם הקדישו מוקדש. אמנם ממבט ראשון הרישא נראית כשיטת ר' עקיבא והסיפא כשיטת ר' ישמעאל, אך למסקנה הגמרא אומרת שאף לר' ישמעאל אינו מכור, שכן הוא משועבד לניזק, ואף לר' עקיבא, אם הקדישו מוקדש כי גזרו חכמים שיתן דבר מה לפדיונו שמא יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון.

לסיום מביאה הגמרא ברייתא ודנה בה-

בשור תם שנגח, פוסקת הברייתא, שאם לפני ההעמדה בדין מכרו או נתנו המזיק במתנה- הרי הוא מכור ונתון, אם הקדישו- הרי הוא מוקדש, ואם שחטו, אין הניזק גובה אלא מן הבשר (ולא מחייב את המזיק בפחת שנפחת בשחיטתו). לעומת זאת, לאחר ההעמדה בדין, אם מכרו או נתנו במתנה- לא עשה כלום, אם הקדישו אינו מוקדש, ואם שחטו, יכול הניזק לגבות מנכסי המזיק האחרים כמה שהיה שוה השור בחייו יותר מהבשר. הטעם לשינוי הדין בין לפני העמדה בדין לבין אחרי העמדה בדין הוא, שלאחר ההעמדה בדין יש לניזק שייכות ממונית גמורה בשור המזיק אפילו לשיטת ר' ישמעאל.

הגמרא מסייגת את הרישא של הברייתא (מכרו, הקדישו או נתנו לפני ההעמדה בדין)- "מכרו-מכור" הכוונה שמכור לחרישה בלבד, ולא לגופו, והניזק גובה מהלקוחות\מקבלים. "הקדישו מוקדש" הכוונה היא שמעיקר הדין לא היה צריך להיות מוקדש, ורק מגזירת חכמים שלא יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון, אנו מצריכים לפדותו.

כאשר מדובר בשור מועד הברייתא פוסקת שיכול המזיק למוכרו או להקדישו ללא הגבלה, שכן הוא חייב לניזק חוב ממוני גרידא, שאינו קשור לגוף השור.

הראשונים פסקו כר' עקיבא, על פי הכלל "הלכה כר' עקיבא מחברו", אמנם חלקו הראשונים האם הדינים הנאמרים בגמרא לכאורה לשיטת ר' ישמעאל, נכונים גם אליבא דרבי עקיבא, וכדלקמן.

הטור, והרשב"א הבינו שמתוך שר' נחמן דן באפשרותו של המזיק למכור את השור רק אליבא דשיטתו של ר' ישמעאל, משמע שלפי ר' עקיבא אין כלל אפשרות שכזו, ואם מכרו ברור שאינו מכור. מתוך כך הבינו אותם ראשונים שהברייתא המובאת בהמשך, הקובעת שאם מכרו או הקדישו- מכור ומוקדש, הרי היא כשיטת ר' ישמעאל בלבד, ואין הלכה כמותה (והגם שהגמרא מסייגת את אותה מכירה למכירה לחרישה בלבד, ואת ההקדש להקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, עדיין שיטת ר' ישמעאל היא). לכן, לדעתם, כיוון שהלכה כר' עקיבא, הרי שההלכה לפני העמדה בדין שווה להלכה לאחר העמדה בדין. בזה ובזה אם מכרו אינו מכור אפילו לחרישה ואם הקדישו אינו מוקדש ואין צריך לתת כלום בפדיונו. כמו כן בכל שלב, אם שחט המזיק את השור, מחוייב הוא לשאת בפחת ולשלמו לניזק.

לרמב"ם הבנה שונה בסוגיה. לדעתו הברייתא המאפשרת מכירה או הקדשה מוגבלת והפוטרת מפחת שחיטה, היא אפילו לשיטת ר' עקיבא, הרואה את הניזק כשותף בשור. הרמב"ם מפרש כך כיוון שאם הברייתא היא כשיטת ר' ישמעאל, אזי אם הקדישו צריך להיות קדוש לכתחילה (ולא רק כדי שלא יאמרו שהקדש יוצא בלא פדיון)^[18].

לעניין מזיק שמכר הקדיש או שחט שור מועד, מוסכם על כל הפוסקים, שמה שעשה עשוי, כיוון שהמזיק חייב לניזק חוב ממוני שאינו קשור כלל לגוף השור.

השו"ע (סי' תז) פוסק כרמב"ם, ואף הרמ"א, אך לעניין שחטו לפני העמדה בדין, הרמ"א חולק ופוסק כטור. הגר"א (ס"ק ה) מעיר, שאפילו לשיטת הרמב"ם מסתבר שניתן לחייב את הבעלים ששחטו בתשלום הפחת, שאפילו אם השור עדיין אינו של הניזק, בכל זאת השוחט הזיק את הניזק בכך, והרי הדבר דומה לשורף שטר חוב של חברו, או למוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו, שזה נחשב היזק בגרמי, וכל מי שפוסק שחייבים על דינא דגרמי (ואף הרמב"ם עצמו, ראה מלוה ולוה יח ו) יחייב כאן^[19].

קדמו בעלי חובות ותפסוהו- דין קדימות בגביה

הברייתא הנ"ל מוסיפה ודנה בדין קדימות בגבייה. אם באו בעלי חובות של המזיק (לפני ההעמדה בדין) וגבו את השור לפני שהספיק הניזק לגבותו, יש הבדל בדין בין שור תם לשור מועד. בשור תם הניזק קודם לבעלי החובות וגובה מהם, ולעומת זאת בשור מועד כל הקודם לגבות זוכה. הגמרא מסבירה שקדימות הניזק על פני בעלי החוב בשור תם נובעת מכך שיש בפיו של הניזק טענה כלפיהם- 'לו היה השור ברשותך בשעה שהזיק, לא ממך הייתי גובה?'

הרמב"ם פוסק שהניזק קודם על פני בעלי החוב, ומסביר כפשט הלשון. אך התוספות (ד"ה "אילו גבך") שואלים- כיצד ניתן לומר שאף לו היה השור תחת יד בעלי החוב, היה הניזק גובהו? והלא יכולים בעלי החוב לומר, שהם היו שומרים על השור, ולא היה השור מזיק! לכן מפרשים התוס', שכוונת הגמרא לומר, שיש זיקה מיוחדת בין הניזק לבין השור, שאינה קיימת לגבי בעלי החוב, שכן בעלי החוב יכולים לגבות את חובם מכל מה שימצאו, ואילו הניזק גובה מגוף השור בלבד.

ההשלכה ההלכתית העולה מדברי התוספות היא, שאם השור הוא אפותיקי לגביית חובם של בעלי החוב, כך שאף הם אינם יכולים לגבות את חובם אלא ממנו, משתווה מעמדם למעמדו של הניזק. במקרה זה, הרשאי לגבות את השור הוא זה שהשור שועבד לו קודם- אם הנזק קדם, קודם הניזק, ואם החוב קדם, קודם בעל החוב (כיוון שאנו פוסקים שבעל חוב מאוחר שגבה, מה שגבה לא גבה). ואכן, כך פוסק הטור (סי' תז).

השו"ע (תז ד) כתב כדברי הרמב"ם, ואילו הרמ"א הביא להלכה את דברי הטור.

גובים לנזקין ממטלטלין

המשנה (יד:) בתארה את דין תשלומי נזקין, כותבת "שווה כסף". הגמרא (שם) מביאה ברייתא, המפרשת שביטוי זה כוונתו היא שבית דין אינם גובים תשלומי נזיקין אלא מנכסים שיש להם אחריות, ולא ממיטלטלין (דהיינו הכוונה היא ל"שווה כסף", להבדיל ממיטלטלין החשובים ככסף ממש). אמנם, הגמרא קובעת למסקנה שאין זה הדין הרגיל- בדרך כלל גובים תשלומי נזק גם ממיטלטלין, והמשנה המחייבת תשלומי נזק מנכסים שיש להם אחריות בלבד, מדברת על גביה מיתומיו של המזיק, שאין לגבות מהם מיטלטלין כיוון שאולי קנאום לאחר מיתת אביהם (עי' לקמן הלכה יא).

הגמרא (ז:) דנה בדין התורה לשלם ממיטב הארץ, ושואלת כיצד דין זה עולה בקנה אחד עם ההלכה שניתן לגבות נזיקין מכל מיטלטלין ואף מהגרועים שבהם. הגמרא מסבירה, שכל דבר של מיטלטלין עונה להגדרת מיטב, כיוון שמיטלטלין הם דבר שקל למכור, שכן אם אינם נמכרים כאן, ניתן ליטלם למקום אחר בו יש ביקוש להם, מה שאין כן קרקע, שנמכרת בקלות הרבה ביותר רק כאשר מדובר על עידית (ובלשון הגמרא "כי היכי דלקפוץ עלה זבינא"), שכן אי אפשר לנייד אותה למקום אחר בו ישנו ביקוש לה^[20].

עידית של ניזק או של מזיק

הגמרא (ז:) מביאה את מחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל בהבנת דברי התורה:

"[כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר] מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב ד)

ר' עקיבא סובר שהתשלום צריך להיות ממיטב שדותיו של המזיק, ואילו לדעת ר' ישמעאל האיכות המוגדרת "מיטב" נקבעת על פי מיטב שדותיו של הניזק. המשנה בגיטין (מח:) אומרת שתשלום נזיקין ממיטב הוא מפני תיקון העולם. הגמרא (שם מט:) מסבירה שהכוונה לשיטת ר"ע, וכוונת המשנה להסביר את טעם התורה- התורה מחייבת תשלום ממיטב שדותיהם של גזלנים כדי שלא יחשבו שאין להם מה להפסיד. כל הפוסקים פסקו כר' עקיבא על פי הכלל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו.

הגמרא (ז:) דנה גם בשאלה האם, אליבא דרבי עקיבא, מיטב הוא מיטב של המזיק או מיטב דעלמא. כלומר, האם לפי ר' עקיבא, שגובים מהמיטב שבנכסי המזיק, קובעים את איכות השדה ביחס לשדותיו האחרים של המזיק, או שמא מה שנחשב שדה מעולה באופן כללי, גם אם ביחס לשדותיו האחרים של המזיק אינה כל כך משובחת, בכ"ז גם ממנה גובים לנזקין. בגמרא אין הכרעה חד משמעית, אך הרמב"ם והראשונים האחרים פסקו שבשל מזיק שמים, וכך נפסק בשו"ע (תיט א).

גביית תשלומי נזקין מיתומי המזיק

הגמרא (יד:) מגיעה למסקנה (עי' לעיל הלכה י), שמיתומים אין לגבות ממטלטלין אלא רק מקרקע. רש"י מסביר שטעם הדבר משום שבמטלטלין יכול להיות שהיתומים קנו לאחר מיתת אביהם, ולכן אינם משתעבדים לפריעת החוב. וכך פוסק כאן הרמב"ם.

המשנה בגיטין (מח:) כותבת:

"אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית"

ובגמרא חלקו בדבר האמוראים. ר' נחמן פוסק, שאפילו אם כתוב בשטר הלוואה, שעל ההלואה להיגבות ממיטב הקרקע, עדיין אם גובים מהיתומים, אין לגבות אלא מזיבורית. כלומר, שאף כאשר מעיקר הדין יש לגבות מעידית או מבינונית, בכל זאת גובים ליתומים מזיבורית, כיוון שזו תקנה כללית להגנה על יתומים. וכמו כן, גם בנזקין, אף על פי שמדין תורה יש לגבות מעידית, תקנו חכמים שיש להגן על יתומים ולגבות להם מזיבורית. רבא חולק. הוא לומד כעולא המבין שמדין תורה בעל חוב גובה מזיבורית וחכמים הם שתיקנו לבעל חוב לגבות מבינונית כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות. וביתומים, העמידו דין תורה על כנו, וגובים מזיבורית. אולם, אם מראש שועבדה עידית לטובת החזר ההלוואה, הרי דין תורה הוא שיגבו מעידית, ואם כך יש לגבות מעידית אפילו מיתומים. כמו כן גם בנזקין, כיוון שדין תורה הוא שיגבו מעידית, גם מיתומים יש לגבות מעידית.

בהמשך שואלת הגמרא- האם הדין שמיתומים גובים מזיבורית בלבד, מדבר על יתומים קטנים בלבד, או גם על יתומים גדולים? צדדי הספק מבוארים בגמרא: אם מה שהקלו על יתומים לגבות מהם רק מזיבורית הוא כדי להגן עליהם, הרי ששייך הדבר רק ביתומים קטנים, אך אם הטעם שמיתומים גובים חובות מזיבורית הוא משום שמראש בעל חוב גובה מבינונית רק כדי שלא ימנע המלווה מלהלוות, הרי חשש זה אינו קיים ביתומים, שכן המלווה לא יחשוש שימות הלווה, שאין הדבר שכיח. לפי זה הדין ביתומים חוזר לדין התורה לגבות מזיבורית, וטעם זה שייך בין ביתומים גדולים ובין ביתומים קטנים.

הרמב"ם ושאר הראשונים פוסקים כר' נחמן, ולכן בין בעל חוב ובין ניזק גובים מיתומים מזיבורית בלבד. וכך נפסק בשו"ע (תיט ג).

הרמב"ם אינו מציין האם מדובר רק על קטנים או גם על גדולים, והמגיד משנה מעיר שמשמע מהרמב"ם שהדין אמור גם ביתומים גדולים. אמנם הרשב"א (ד"ה "בעי") מפרש בגמרא, שכל שאלת הגמרא אמורה רק בגביית בעל חוב, אך בגביית הניזק אין כל ספק שטעם התקנה לגבות מזיבורית הוא כדי להגן על היתומים, ולכן אין הדין אמור אלא בקטנים^[21]. ובשו"ע (קח כא) פסק כרשב"א.

חובת הראיה בנזיקין

המשנה (יד:) כותבת:

"בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין בני ברית"

כלומר, החיוב בנזקין הוא על פי הקריטריון הראייתי שבכל דיני ממונות. הרמב"ם לפנינו מסביר מה ההו"א המצריכה את המשנה לכתוב דין זה.

הגמרא בבבא בתרא (צג.) מביאה ברייתא ובה מחלוקת תנאים-

"שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך - אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו;

רבי אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו - בידוע שזה הרגו"

כלומר, חולקים התנאים במידת הוודאות הדרושה על מנת לחייב בנזקין. כשרבי אחא מקל יותר מתנא קמא, ומאפשר לחייב אף כאשר לא ראו עדים את הנזק.

כל הראשונים פוסקים כתנא קמא, אמנם נחלקו בהבנת שיטתו. רש"י שם מסביר שמדובר דווקא על שור שהיה רועה, כיוון שמדובר על מקום בו ישנם שוורים רבים אחרים שבאים ורועים אף הם, ובמקום שכזה אכן אין העובדה שהשור המועד נמצא שם כעת מספיקה כדי לחייבו. משמע מפירוש זה, שאם קרוב לוודאי שלא היו שם שום שוורים אחרים חוץ מזה הנגחן, יהיה אפשר בכל זאת לחייבו גם אליבא דחכמים. אמנם הרמב"ם כותב לפנינו, שיש צורך דווקא בעדים, ומשמע שאין אפשרות לחייב בנזקין גם על פי ראיה חזקה של סבירות גבוהה. השו"ע (תח א-ב) פוסק כלשון הרמב"ם.